<h1>ספר החינוך מצוה שס"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
להביא האשה השוטה אל הכהן שיעשה לה כמשפט הכתוב עליה בפרשה, ועניין הסוטה מפורש הוא בכתוב שהיא האשה שקנא בה בעלה, וכבר פירשו זכרונם לברכה [שבת ק"ד ע"ב] מאי לשון שוטה כלומר סטת מן בעלה, כי רוב הקנאות יבואו בסיבת פריצות האשה ולכן תקרא שוטה מבעלה מכיון שקינא בה, והכתוב המורה על מצוה זו הוא איש כי תשטה אשתו וגומר והביא האיש את אשתו אל הכהן. שורש מצוה זו נגלה לכל רואי השמש שהוא שבח גדול באומה להיות לנו תחבולה להוציא מתוך לבבינו החשד בנשותינו ולדעת באמת אם זינתה האשה תחת בעלה או לא זינתה, מה שאי איפשר לכל גוי וממלכה להיות ביניהם כן, ועליהן נאמר [משלי ל'] אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, כי מי יגלה על בנותיהם כי תזנינה ועל כלותיהם כי תנאפנה, ועמינו נתקדש בכל דבר שבקדושה ונתן לנו האל מופת לדעת עניין זה הנעלם משאר העמים, ומתוך כך תתרבה בין איש לאשתו אהבה ושלום שלם וזרעינו יהיה קדוש. ומה אאריך עוד בפרטי עניינים אלה והכל נגלה בלב כל מבין. ולכן בהיות טעם העניין נס באומתינו וכבוד גדול להם, פסק משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו זכרונם לברכה [סוטה מ"ז ע"א] משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר [הושע ד'] לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגומר, ופירוש הכתוב לומר שלא יעשה להם הנס הגדול הזה להיות המים בודקין את האשה אם זנתה.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [סוטה ב' ע"א] שעניין הקינוי הוא כגון שאמר לאשתו בפני עדים אל תסתרי עם פלוני, ואפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד או שחוף, והוא האיש שאינו מוליד, ונסתרה עם אחד מהם בפני עדים או שהתה עמו כדי טומאה, שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה, הרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר. ובזמן שאין שם מי סוטה תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה. אבל אמר לה אל תדברי עם איש פלוני אין זה קינוי ולא תאסר עליו בקינוי זה אף על פי שנסתרה עמו. קנא לה בפני שנים וראה אותה הוא בלא עדים שנסתרה עם אותו שקינא לה הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה, שאין יכול להשקותה על פי עצמו. וכן אם שמע העם מרננים אחריה שזנתה עם האיש שקינא לה עד שהנשים הטוות לאור הלבנה מדברות עליה יוציא ויתן כתובה. ומה שאמרו זכרונם לברכה [סוטה כ"ד ע"א] גם כן שיש נשים שבית דין מקנין עליהן, והן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורים, ולא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה. וזה העניין הוא כששמעו בית דין שהעם מרננים אחריה מאדם אחר שקוראין לה ואומרים לה אל תסתתרי עמו, ואם נסתרה עמו אחר כן בית דין אוסרין אותה על בעלה לעולם וקורעין כתובתה, וכשיבוא בעלה נותן לה גט. ומה שאמרו [שם י"ח ע"ב] שאם שתת מי המרים פעם אחת על איש אחר ונקתה מהם וחזר וקנא לה עליו ונסתרה עמו אינה שותה על ידו פעם אחרת לעולם אלא תאסר על בעלה ותצא בלא כתובה, אבל אם קינא לה באנשים חלוקים אפילו מאה פעמים היא שותה. ולעולם אין כופין אותה לשתות בין שאמרה נטמאתי או שאמרה איני טמאה ואיני שותה אלא תצא בלא כתובה ותאסר לבעלה לעולם. ואם בעלה הוא שאומר איני רוצה להשקותה תצא ותיטול כתובה.
ויש נשים שאינן שותות אף על פי שרצו הן ובעליהן, וחמש עשרה נשים הן, ואילו הן, אנוסה ושומרת יבם, דכתיב [במדבר ה'] תחת אישה ואילו עדיין אינן תחת איש, וקטנה אשת גדול, דכתיב [שם] אשר תשטה אשה וזו אינה אשה עדיין, וגדולה אשת קטן, דכתיב [שם] תחת אישה וזה עדיין אינו איש, ואשת אנדרוגינס, דכתיב אישה וזה אינו איש גמור, ואשת סומא, דכתיב [שם] ונעלם מעיני אישה וזה אין לו עינים, והחיגרת, דכתיב [שם] והעמיד הכהן את האשה וזו אינה יכולה לעמוד, ומי שאין לה כף יד, דכתיב ונתן על כפיה וזו אין לה כף, וכן אם היתה ידה עקומה או יבשה שאינה יכולה ליקח [בה הרי זה כמי שאין לה, ואפילו היתה יכולה ליקח] (כי אם ביד) באחת לבד אינה שותה, דכתיב כפיה, והאלמת, דכתיב [שם] ואמרה האשה, ומי שאינה שומעת, דכתיב [שם] ואמר אל האשה, וכן הוא שהיה חגר או קטוע או אלם או חרש, וכן היא שהיתה סומא, דכתיב [שם] אשה תחת אישה עד שתהיה היא שלימה כמוהו והוא כמותה. ויתר פרטיה וסדר השקאת הסוטה, ובאי זה צד בודקין המים אותה ובאי זה צד אין בודקין אותה, הכל מתבאר יפה במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת סוטה. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים לפי שעליהם מוטל שיעשו לנשים המעשה הזה כדי לבדוק אותן אם ראו שצריכות הן לכך, ודווקא כשיש שם בית דין של שבעים ואחד, שכך קבלנו [סוטה ז' ע"ב] שאין משקין הסוטה אלא בבית דין של שבעים זקנים במקדש. ועובר על זה וקינא לאשתו ונסתרה ולא הביאה אל הכהן לעשות לה המעשה הכתוב בפרשה ביטל עשה זה.
